מאמרים מומלצים השרון

 יום רביעי, אחת עשרה בלילה, אני עייפה כמו שלא הייתי הרבה זמן. השבוע האחרון היה מטורף. האמת היא שכל החודש וחצי האחרונים היו כמו סרט

 כך לפחות הרגשתי וחשבתי ביום חמישי שעבר. רצף של התרחשויות הביאני להבנה המעציבה הזו ולא נותר לי אלא להודות: "כן, אני ורק אני אחראית לכך

 יש ימים שהם ציון למקום בו היינו קודם והתבוננת על המקום בו אנו נמצאים עכשיו. אלו הם ימים קבועים המתרחשים כל שנה באותו הזמן, יום

 צליל הרטט של הנייד מעיר אותי לפני זמנו של השעון המעורר. הודעה מאמא. חלמתי על סבא, היא כותבת, הוא היה נראה כל כך שמח ומאושר

 היום אני מקטרת לגמרי אחרת: מישהו יכול להסביר לי, איך עם השנים גדל המרחק בין התמונות שדמיינתי כילדה וכנערה, על איך ייראו חיי הבוגרים, לבין החיים

 ערב. אני יושבת בסלון אחרי יום עמוס כשהבנות שלי מרוחות סביבי. אנחנו רואות סרט שכבר מזמן רצו לראות ביחד איתי. כיאה לבנות נוער, הן בחרו

 השבוע, שוב החליטו החיים לחבוט. שוב ראיתי עצמי בצומת בה תמרור אחד מורה לכיוון של תסכול, כעס ומרה שחורה בעוד שהאחר מורה לכיוון של סיכוי,

 נולדתי במדבר: אני זוכרת איך בלילה הייתי שוכבת במיטה, מקשיבה לרוח השורקת. עד היום כשמגיעה השרקיה עולה בי תחושה מאוד מסוימת, כזו שאין לה מילים. אני

 אמא כועסת. אני יודעת לפי הצבע של העיניים שלה שהיא כועסת. היא מסתכלת עליי ואומרת לי: את לא יכולה יותר להתקלח עם אלון, את שומעת