“נולדתי בברזיל, מדינה עם כ- 500 שנות היסטוריה כתובה. בשנות לימודיי קיבלתי מידע היסטורי רב על תרבויות ומסורות, מידע תיאורטי ללא התנסות מעשית כל שהיא בעקבותיו.
אחרי שסיימתי לימודי ארכיטקטורה, בפעם הראשונה, באגן הים התיכון, מול העולם העתיק עם הסטרוקטורות הקלאסיות, התרגשתי מאד לגלות שהמבנים העתיקים הם ישויות ה”מדברות” אליך ישירות. מבנה הוא יצור חי בעל נשמה וגוף פיזי: יסודות, קירות וגג.
לפני שנים, בביקורי ב”בית המרחץ “קרהקאלה” שברומא, נדהמתי מההשראה, ההנדסה ומהעמודים של הסטרוקטורה; ומעל לכל, מהרצון המפליא של בוני המבנה ליצור מבנה ענק, ממלכתי, מבנה המתוכנן להישאר עד אחרית הימים.
היום אפשר לבקר רק בשרידיו, שעדיין משדרים את הגודש והפאר האדריכלי. דרך הפתחים של קירותיו העבים העשויים לבנים אדומות, ניתן להביט אל הנוף הנצחי של רומא .
לעבוד כאדריכלית בישראל בפרויקטים של שימור המורשת האדריכלית, זה אומר להיות תמיד חשוף לשכבות ההיסטוריה ולתרבויות שהשאירו את תכלית חזונם וחלומותיהם כחותם על אבני המקום”.
לדבר עם האבנים:
עבודת השימור, השחזור והתכנון של שילוב מבנה חדש עם סטרוקטורה ישנה, נתנה לי להבין שאנו חיים בין המתים, שאנו שואבים את מסורותיהם וחלומותיהם אל תוך עבודתנו, חזוננו ואל הטכנולוגיות החדשות. יצירותינו הן לא רק צורות חדשות אלא צורות המכילות את הידע ויצירת האנוש מהעבר, בתהליך המשכי של ידע ודמיון. הדמיון מבוסס על הזיכרון אבל אינו אותו הדבר. זיכרון הוא הבסיס של הדמיון. אין דמיון בלי זיכרון. המילה דמיון, מהמיתולוגיה היוונית העתיקה: אם האומנויות. הזיכרון מוביל לעומק, עד סלע האם, ממנו זורמים כל ידע ויצירה.
מונומנטים, ערים וחלומות, קבורים בתוך האדמה. כעבור זמן, הם מתגלים, יוצאים לאוויר העולם ומקבלים ביטוי של הזמנים המודרניים.
מבנה חדש שנבנה על הריסות מבנה הרוס, מבוסס על יסודות של סטרוקטורות הרוסות (של בניה או של מחשבה). בין הרס ובניה חדשה באה השכחה ומופיעים סדקים/פערים/בקיעות מעל או מתחת לקרקע/לזיכרון.
שכחה מדומה של אינפורמציה מוקדמת, מאוחסנת כזיכרון של העבר (זיכרונות מטאפיזיים של האבן) בתוך עלית הגג /בתת ההכרה/ בעצמות או עמוק בקרקע ( ראה ווסארי ".חיים האמנים", תגליות ברומא העתיקה "רומה" של פליני, "הערים הבלתי נראות לעין" של איטלו קלווינו, גילוי הקארדו בירושלים העתיקה…)
נוכחות העבר:
המתים הם בין החיים כמו שהחיים מצויים בעולם המתים. העבר חי וקריאת הפלימפססט משתנה על ידי הבנת התגליות האחרונות. היצירה החדשה תושפע ותהיה חלק מהמידע הקודם.
האדריכל/האמן עובד לא רק במסגרת דורו בלבד אלא תוך ההרגשה שהיצירה החדשה מצויה עמוק בין העתיק והחדש, בין הזמני לנצחי.
