בלוג

 
מתי היתה הפעם האחרונה שהעסקנו עצמנו בשאלה כמה אנחנו שבעי רצון מבני ובנות הזוג שלנו ועד כמה הם עונים על הציפיות שלנו מהם? מהמרת שלא ממש, ממש מזמן…

האם העסקנו את עצמנו גם בשאלה עד כמה הציפיות הללו בכלל ריאליות? האם איננו מגזימים? האם איננו שמים רף גבוה ובלתי אפשרי, כזה שמזמין אותם לאכזב אותנו?

אנשים כל-כך רבים חווים תחושה של חוסר סיפוק בחיי הזוגיות שלהם, שזה באמת עצוב וממש לא הכרחי. רבים מסתובבים מרירים ומלאי טענות כלפי בני זוגם, עליהם הם מטילים את האחריות להרגשתם, פעמים רבות ללא הצדקה או באופן מוגזם.

לו רק היית…

עושה – מפסיק לעשות; מדבר יותר – שותק יותר; מיני יותר – קצת פחות עסוק במין; רגיש וקשוב וקצת יותר מחובר לחלקים הנשיים שלך (מכירים??) – גברי יותר, הנדימן ומציל נסיכות מדרקונים ומפלצות… ועוד, ועוד ועוד. לו רק היה לי מה שאין לי.

אנחנו מתוסכלים, כי אנחנו רוצים הכל, גם כשזה לא אפשרי. לעתים מוותרים על העמקה והבנה של מושגים כמו שוויון, הדדיות, ביחד וכד’. אנחנו לא מספיק שואלים ובודקים עם עצמנו ועם בני או בנות הזוג שלנו מה משמעות המושגים הללו עבורנו ואיך אנחנו רוצים ליישם אותם בתוך החיים שלנו, בתוך הזוגיות שלנו.

לחגיגת הבלבול מצטרף אחד מכוכבי העידן הנוכחי, שהופך קצת בעייתי כשמוסיפים אותו לתבשיל הלא נכון, או בכמות מוגזמת. הכירו את התבלין "מגיע לי".

אין ספק שזהו תבלין חשוב וישנם אנשים שלא למדו להוסיף אותו לתבשילים שלהם, אך בעידן הנוכחי, רובנו סובלים מעודף שימוש בו.

אני פוגשת אותם בקליניקה. זוגות מקסימים שמתקשים לוותר על הרעיון שבן או בת הזוג שלהם לא יהיו כל, כל מה שהם רוצים שיהיו, ללא קשר לכמה ‘מגיע להם’ שכך יהיה. הם חווים תיסכול, הם סוחבים משקעים של מריבות ומתח ביניהם ולא פעם הם מגיעים רגע לפני שהם מחליטים להיפרד.

שוב ושוב אני רואה כמה עלינו להיות ממוקדים בלפתח את היכולת להעריך את מה שכן יש בכל אחד ואחד מאיתנו ולמנף אותו. עד כמה ההתמקדות ביצירת סיפוק ואושר מה’יש’ שבחלקי עוזר לא להיגרר לחוסר הסיפוק והתיסכול שב’אין’.

הקטע המשעשע "שני קוטג’, אחד אישה", שהגיע אלי לפני שנים רבות וצץ לו שוב, כנראה לא במקרה, מצליח להעביר בהומור את המציאות שלנו:

מה בסך הכל ביקשתי? אישה פשוטה, חכמה, עשירה, עם גוף טוב, משכילה, אימהית, תומכת, מבינה, מפרגנת ורגישה שתחכה לי, שתנקה לי, שתבשל לי, שתקרצף לי, שתעריך את הכישרונות שלי ותסלח לחסרונות שלי, שתצחק מהבדיחות שלי גם בפעם החמישית ושתתגעגע אלי גם כשהיא איתי.

שתעטוף אותי בחום אבל שלא תחנוק, שיהיה לה טעם יקר אבל שלא תהיה בזבזנית, שתיהנה כמוני מאוכל אבל שלא תהיה בהמה, שתהיה חרמנית אבל לא תובענית, שתיזום אבל באופן כנוע, שתהיה נקייה אבל שלא תרוץ למקלח תיכף ומיד אחרי, שתהיה אסרטיבית אבל לא על חשבוני, שתתלבש סקסי אבל באופן צנוע, שתגניב את החברים שלי אבל מרחוק, שתהיה לה קריירה משלה אבל שתחכה לי בארבע בבית עם אוכל חם וחלוק אטן ורוד.

שתדע לדאוג לעצמה אבל שקודם תדאג לי, שתהיה אחלה אמא לילדים, במיוחד לילד שבי, שתדע לגלגל סושי אבל גם לבשל חריימה, שתדע עם איזה מזלג שולפים אסקרגו אבל גם איפה השווארמה הכי טובה בעיר, שתדע באיזה טמפרטורה להגיש את היין אבל שיהיה לה מיץ פטל בארון.

שיהיה לה ניסיון מיני עשיר אבל שאני אהיה הראשון שלה, שתאהב סוויטות חמישה כוכבים אבל שתדע גם לעשות קשר צופי, שתעביר לי את כאב הבטן בנשיקה, או ברייקי ושהיא בעצמה אף פעם לא תהיה חולה.

שיהיו לה המון חברות אבל שתקשיב רק לי, שום אקס מיתולוגי, שלא תנחר, שלא תעשה פיפי, קקי, שתהיה רכה, חלקה ונעימה, אבל בלי שאראה אותה מזיעה בשביל זה. שיהיה לה טעם טוב במוזיקה שלי, שתקנא לי אבל שלא תהיה קנאית, שלא תעיר לי על הנהיגה גם כשאני דורס זקנות, שיהיו לה חיים משלי אבל שתקרא לי ‘חיים שלי’, שתגרום לי לצחוק עד דמעות ולבכות מאושר… נו, מה בסך הכל ביקשתי??…

את הגרסה בה מככב הגבר "האולטימטיבי", אני שומעת לא פעם בקליניקה. היא אינה אפשרית, בדיוק כמו זו הנשית ולכן, בואו לא נתבלבל, מי שאחראי לתחושת הסיפוק ושביעות הרצון שלנו, אלה רק אנחנו.

*******

תמר צ’יש M.A. – פסיכותרפיסטית מוסמכת, קליניקה פרטית במרכז כפ"ס ובתל-אביב לטיפול וייעוץ אישי וזוגי; מפגשי "טנדו" ייחודיים קצרי מועד לזוגות; הדרכה ממוקדת למטפלים ומחנכים בעבודה עם טכניקות הבעתיות בטיפול ובהוראה.

טל’: 052-5054204, מייל: tamarachass@gmail.com