“או, יופי, סוף סוף שומעים ממך…”

 
פייר, עם יד על הלב, כמה פעמים שמעתם משפט בסגנון הזה כאשר התקשרתם למישהו אחרי די הרבה זמן שלא הייתם בקשר??
ומה היתה תשובתכם?

האם מוכר לכם משהו מהסוג המצטדק והמתרץ: "כן, החיים המטורפים האלה, לא מספיקים שום דבר…", או מהסוג המתקרבן: "אל תשאל מה עבר עלי, באמת, שלא נדע…", או חלילה מהסוג הציני-תוקפני: "רגע, רגע, גם אני לא בדיוק קיבלתי טלפון ממך כל הזמן הזה. מה קרה, נשברה לך האצבע?"

אם תשובות כאלה מוכרות לכם, סימן שהמסר האמיתי מאחורי "או, סוף סוף שומעים ממך…", התחפש כראוי ופשוט לא זיהיתם אותו.
זה מה שקורה כשהרצונות והצרכים שלנו מגיעים בתחפושת. כשהם מתחפשים באמירות ובשאלות שמסתירות את הכוונה האמיתית שלנו, אל נתפלא שאנחנו לא מובנים.

לכולנו רצונות כמוסים וצרכים שונים, שעבורם כל יום הוא פורים ולא מתוך שעשוע, אלא מתוך החשש להופיע ללא תחפושת. חשש שפעמים רבות הוא לא מודע בכלל.

למה הם בוחרים להתחפש? מדוע קשה לנו לזהות אותם אצל זולתנו ומדוע חשוב שנתאמץ בכל זאת?

לו היינו מצליחים שלא להגיב מיד, מתוך האוטומט המתגונן שלנו, היינו יכולים לראות כי מתחת לתחפושת נמצא בעצם משפט אחר, מבוייש וחושש, שאומר: "כל-כך היית חסר לי…", או, "כל-כך רציתי לדעת שאתה חושב עלי", או במילים פשוטות: "אני רוצה לדעת שאני משמעותי בשבילך".

אבל, מסתבר שאנחנו לא מתורגלים באמירת משפטים שמנוסחים בגילוי לב ונפש. משפטים כאלה הם משפטים חושפניים. הם מציגים את האמת שלנו חשופה ואותנו, פחות מוגנים.

אז איך כל זה קשור לדרך שבה אנחנו מתבטאים ומתנסחים?

נתחיל מזה שאנחנו כאלה מין יצורים, שרוצים להרגיש משמעותיים ושייכים, רוצים להרגיש נאהבים ומחוזרים (לאו דווקא במובן רומנטי) ומה לעשות? באיזשהו מקום עמוק בפנים, לא מפסיקים להתגעגע לרגעים הקסומים שבהם היינו מרכז העולם של אמא והיא היתה קשובה לצרכים שלנו והיתה שם למלא אותם.

העניין הוא, שעם הזמן למדנו שבעולם המערבי בו אנו חיים, ביטוי כן ואותנטי של עולמנו הרגשי עלול להיות לנו לרועץ. הוא עלול להיתפס כחולשה שתנוצל, או כנזקקות שעלולה להידחות כטרחנות יתר.

עם הזמן וככל שבגרנו, למדנו לעטות תחפושות שונות על הרצונות שלנו, על הצרכים הרגשיים והגופניים שלנו, על הפנטזיות ועל המשאלות הכמוסות. ככל שהתחפושות הפכו מתוחכמות יותר, האני האותנטי שלנו הלך ונעשה פחות ברור לסובבים אותנו.

משפט כמו "או, סוף סוף שומעים ממך" בנוי מלכתחילה באופן מאוד בעייתי. הציפייה שהצורך יקבל מענה נשמעת כדרישה. יש בו מנגינה של אי שביעות רצון. הוא נשמע כמו תלונה או ביקורת על משהו שאמור היה להיעשות כבר מזמן, והוא יישמע כזה במיוחד לאזניו של אדם הרגיש לביקורת (פרפקציוניסט או מרצה, למשל). משפט כזה שייך לסוג "מעכירי אווירה" ועלול לגרור תגובות מהסוג שהוזכר.

מדוע קשה לנו לזהות את המסר העמוק והאותנטי תחת תחפושות של מילים נוזפות או מתלוננות?

כיוון שכאשר מושמעות באוזנינו מילים המתפרשות אצלנו כתלונות וכנזיפות, חלקנו הגדול מרגישים מותקפים ובאופן מיידי מתחילים להיות עסוקים בעצמנו. לא תמיד אנחנו מצליחים לעצור רגע לנשום ואולי לנסות להבין טוב יותר את הזולת. במקום זה, אנחנו "לובשים מהר את המסיכות שלנו" כדי להתגונן.

וכך, כשכולם עוטים תחפושות, מתפתח לא פעם שיח, שאינו שיח בין לבבות אלא שיח תחפושות.
שיח תחפושות סופו להותיר אנשים מתוסכלים ומאוכזבים, לעתים עם תחושת ניכור וחוסר נראות. אין כמו אלה כדי ללבות כעס ולייצר הסלמה ביחסים שלא לצורך.

למה כדאי להתאמץ ‘לראות לאחר’ מתחת לתחפושת?
כי, כולנו זקוקים לחסד. כמו שכתב נתן זך.

"כולנו זקוקים לחסד,
כולנו זקוקים למגע.
לרכוש חום לא בכסף, לרכוש מתוך מגע.
לתת בלי לרצות לקחת ולא מתוך הרגל".

אנחנו יכולים לרצות לתת. לתת את הסבלנות והסובלנות שלנו, את הנכונות שלנו להיפרד קצת מעצמנו כדי לראות את הזולת יותר טוב. אנחנו יכולים לתת הקשבה אמיתית והתעניינות כנה. אנחנו יכולים לבחור שלא להגיב מיד וקודם לשאול, לברר.
אנחנו יכולים להשיל יחד חלק מהתחפושות ולהסתכן בלדבר את עצמנו באמת. אנחנו צריכים להבטיח זה לזה כבוד, שוויון והדדיות וכשהתחפושות יישארו תלויות על קולבים, זה יהיה סימן שיצרנו ביננו אינטימיות אמיתית.

*******

תמר צ’יש M.A. – פסיכותרפיסטית מוסמכת, קליניקה פרטית במרכז כפ"ס ובתל-אביב לטיפול וייעוץ אישי וזוגי; מפגשי "טנדו" ייחודיים קצרי מועד לזוגות; הדרכה ממוקדת למטפלים ומחנכים בעבודה עם טכניקות הבעתיות בטיפול ובהוראה.

עובדת בגישה אינטגרטיבית עם דגש על פסיכותרפיה ממוקדת בגישה מערכתית-הוליסטית, הגישה האדלריאנית ושילוב מודלים הבעתיים;

מרצה במכללת רידמן; מנחת קבוצות מוסמכת; יועצת ומנחה בתחום המיני-חברתי (סדנאות, הרצאות וייעוץ אישי); מאמנת מוסמכת; בעלת ניסיון בייעוץ וטיפול רגשי-נפשי לחולי טרשת נפוצה ובני משפחותיהם; דוברת שפת סימנים ישראלית.

טל’: 052-5054204, מייל: tamarachass@gmail.com



תגובות