אני מודה, יש לי משבר אמון קשה…

 
לא כך רציתי לפתוח, רגע לפני שהשנה החדשה נכנסת. רציתי לומר "שנה טובה" ולהאמין שכך יהיה, אבל משבר אמון קשה נוכח בתוך חיי ויש לי צורך לדבר עליו. משבר אמון הוא משהו קשה, לא רק בגלל הכאב הרב שהוא מסב, אלא בעיקר בגלל הקושי לתקנו. כשנוצר משבר אמון, נוצרת עמו גם עננה כבדה, שמונעת מקרני התקווה לחדור. וכשאין תקווה, קשה לתקן…

האמת? זה בכלל לא משנה מה נשבר, או התקלקל. זה יכול להיות גם חפץ שאהבנו, או בריאות שנפגמה. המשותף הוא, שתמיד כאשר פנינו לתיקון, עמוק בפנים יש גם תקווה שנצליח. התקווה הזו היא דלק למאמצים שיש לעשות כדי שיהיה אחרת.

אני נפעמת מהזוגות שמגיעים אלי עם "סדקים" ביחסים ומוכנים להשקיע אנרגיה (של זמן, של כסף, של ריכוז, של התנסות בדברים חדשים) כדי לתקן את הקשר ביניהם, כדי להפוך את היחסים ביניהם למשהו מיטיב ומצמיח לשניהם. הם מחזיקים תקווה ואמונה שיכול להיות טוב יותר, וכשקשה להם לראות מבעד לעננים, אני "מחזיקה" את התקווה עבורם. למרבה הצער, כאשר הייאוש גדול וחוסר האמון בשינוי מתעצם, התיקון לא מתרחש.

עוד ימים ספורים אפתח את הדלת ושנה חדשה תיכנס. סביב השולחן נשב וודאי בלבן וכדרכה של משפחתי, נשיר שירי סוף קיץ וסתיו ובתמימות כמעט פרדוכסלית, נמשיך לחלום שבשנה הבאה נשב על המרפסת וכל מה שנעשה, יהיה לספור בשלווה ציפורים נודדות…

היא עומדת בפתח ואני מרגישה שעצוב וכבד לי בלב. אני מפשפשת בכל פינה אפשרית בתוכי ותרה אחר מעט שאריות תקווה. אני יודעת שאמצא, אני תמיד מוצאת, אבל אני לא יכולה שלא להודות: היחסים בינינו, כבר לא מה שהיו פעם.

לא ביחסים איתך אני עוסקת, אישי היקר. דווקא שם, אני מוצאת את המקום בו תקווה ואמונה עדיין קיימות ויש הרבה טוב. אני מדברת על היחסים ביני לבין המדינה האהובה שלי ואולי במידה רבה, גם היחסים שלי עם העולם כולו.

מזג האוויר המכביד בימים האחרונים והיעדר תקווה לגשם טוב שיבוא וישטוף וינקה ויאפשר לנשום קצת אחרת, הוא אולי מטאפורה החזקה ביותר שהטבע יכול היה להגיש לנו בימים אלו. מטאפורה שממחישה כל-כך טוב את העובדה הכואבת שלא נוכל להתכחש לה, שהעולם כולו פשוט התחרפן. אין שום דרך אחרת לומר זאת.

הראות לקויה, קשה לנשום, עומס החום מכביד והחלשים, כרגיל, נפגעים יותר. זה נוגע בכולנו. זה נוגע בגוף ובנפש וזה פשוט נמאס! כאזרחית קשובה למתרחש במדינה שלי ובעולם כולו, אני מרגישה שמאגרי התקווה שלי הולכים ואוזלים.

ועם זאת! הבטחתי לעצמי פעם, שגם כשקשה לי והכל נראה אבוד, תמיד אמשיך בדרך ולא אוותר על שאריות התקווה. מהדשן הזה משהו יצמח. יש משהו ברוב בני האדם, שגורם להם לבחור שלא להתייאש.

שינוי מצריך תמיד גם פן של עשייה. הרי רק "לדבר על זה" זה לא מספיק. עשייה יכולה להיות גם פנימית, אך היא חייבת להתרחש ולבוא לידי ביטוי בהתנהגויות חדשות, על מנת שייווצר שינוי ויוטמע.

בני שבט הלקוטה לימדו אותי ש"בעולמנו, הכל מקושר בחבל טבור אחד. שדות התירס ועדרי בופלו, הנהרות וההרים, הסלעים והעצים, החרקים ובעלי הכנף, החיות והאדם. הם מתקיימים מאותה נשימה, על אדמה חיה, המעניקה חיים. כל התרחשות טובה או רעה, פותחת בפנינו צוהר לאופקים חדשים." (מתוך הספר "נוצה שסועה" של שוקי בן עמי)

זהו מקור תקווה עבורי. אם הכל מקושר בחבל טבור אחד, הרי יש סיכוי שתרומה קטנה שלי לעולם, תשפיע גם. משום כך, החלטתי שהשנה אתמקד בברכות ובאיחולים שלי לעצמי. אנוכי? ממש לא.

שמתי לב, שלא מעט ברכות ואיחולים מכילים מסרים סמויים עתירי ביקורת למבורך, לצד האיחולים הטריוויאליים לבריאות, פרנסה וכו’. מסרים "מעודדים" / לוחצים להתפתחות, זוגיות וכיו"ב, שמקפלים בתוכם את דעתנו על המבורך ועל מה נכון לו בחייו. סוג של ביקורת סמוייה?

השנה, החלטתי להפנות לעצמי חלק גדול מהאיחולים, ללא ביקורת ושיפוט אך עם אמונה שאם אדאג לממש אותם וכמוני יעשו גם אחרים, אולי בכל זאת יהיה יותר טוב. מי שהם מתאימים לו, מוזמן לעשות "העתק-הדבק" לחייו שלו.

ו… רגע לפני שאנחנו מפזרים איחולים לכל עבר, בואו נסתכל שניה שוב על המילה הזו. לאיחול אנחנו מייחלים. מחכים שהטוב יגיע אלינו. זה נחמד, אך לא כל-כך יעיל. כדאי שנבדוק מה אנחנו עושים כדי שלאיחולים שקיבלנו יתממשו.

אני מאחלת לעצמי לזכור לעצור ולנשום, כדי לא לפעול ‘על אוטומט’. אין כמו עצירה לצורך "חישוב מסלול מחדש". רק עצירה מאפשרת באמת להתבונן על הטייסים האוטומטיים ולשאול את השאלות שבודקות, האם באמת התגובה שעוד שניה היתה פורצת מתוכי ‘על אוטומט’, היא אכן התגובה האפקטיבית ביותר שאני יכולה לייצר?? אם לא, מה כן?

אני מאחלת לעצמי שאהיה קשובה לגוף שלי, אתמיד בפעילות גופנית ואקח אחריות על בדיקות תקופתיות וטיפול בדורש טיפול. אין מה לעשות, הרמב"ם כל-כך צדק לגבי הקשר בין גוף בריא לנפש בריאה ורק כשהשניים מסונכרנים, אנחנו יכולים להתפנות לעשות טוב בעולם.
אני מאחלת לעצמי לזכור תמיד שלמילים יש כוח עצום, לבנות ולהרוס והן יכולות גם להרוג. לכן השימוש בהם חייב להיות אחראי. במיוחד בתקופת הרשתות החברתיות והקלות הבלתי נסבלת של ה"שלח" לכל הגיג, חכם או אווילי שעלה בראשנו.

אני מאחלת לעצמי לרצות קצת פחות לעשות שופינג, לקבל בהשלמה את סימני הגיל (חוץ מגלי החום! זה לא אנושי בעליל!), לקרוא יותר, לפגוש חברות, להמשיך ללכת לים ואולי אפילו יום אחד לגור לידו…

יש לי הרבה איחולים באמתחת. אני בעיקר מאחלת לעצמי שכוח הרצון והתקווה שבי ימשיכו לשתף פעולה ושיקיפו אותי יותר ויותר אנשים שיהיו מוכנים כמוני, להתחייב לטוב בחלקת אלוהים הקטנה שלהם. אמן!

אנרי מאטיס, צייר ופסל צרפתי אמר פעם: "יש פרחים בכל מקום, למי שרוצה לראות אותם". 

*******

תמר צ’יש M.A. – פסיכותרפיסטית מוסמכת, קליניקה פרטית במרכז כפ"ס ובתל-אביב לטיפול וייעוץ אישי וזוגי; מפגשי "טנדו" ייחודיים קצרי מועד לזוגות; הדרכה ממוקדת למטפלים ומחנכים בעבודה עם טכניקות הבעתיות בטיפול ובהוראה.

עובדת בגישה אינטגרטיבית עם דגש על פסיכותרפיה ממוקדת בגישה מערכתית-הוליסטית, הגישה האדלריאנית ושילוב מודלים הבעתיים;

מרצה במכללת רידמן; מנחת קבוצות מוסמכת; יועצת ומנחה בתחום המיני-חברתי (סדנאות, הרצאות וייעוץ אישי); מאמנת מוסמכת; בעלת ניסיון בייעוץ וטיפול רגשי-נפשי לחולי טרשת נפוצה ובני משפחותיהם; דוברת שפת סימנים ישראלית.

טל’: 052-5054204, מייל: tamarachass@gmail.com

תגובות