שמתי לב שמפלס החירות שלי הלך ועלה עם השנים

 
שמתם לב כמה מרובה השיח בתקופתנו בעד חירות הפרט וזכותו של כל אחד מאיתנו "להחליט על עצמו"? בטוח שכן. הרי בתוך עמנו אתם יושבים. אבל, מה זאת אומרת "להחליט על עצמו"? גם אם הבחירה שטובה עבורו עלולה לפגוע בי??
מהי בכלל החירות הזו שאליה מכוונים אותנו בלי סוף והאם היא באמת אפשרית? מה משפיע עליה?

מהו חופש? האם יש לו גבולות? מהם בכלל ולשם מה הם נחוצים?
איזה קשר יש בין חירות לאושר?

אלו שאלות שהעסיקו כידוע הוגי דעות לאורך כל ההיסטוריה ואולי היעדר התשובות המוחלטות, הוא ההוכחה למקום הרב שמקבלת הסובייקטיביות. כל אחד מאיתנו הוא הוא.

לאחרונה אני נפגשת בהן בלי סוף במסגרת העבודה, על כל החבוי בתוכן. הן עולות במפגשים הטיפוליים, ישירות או סמויות, ובולטות במיוחד בטיפולים הזוגיים. טיפול זוגי מדגיש את העובדה שכל אחד מאיתנו בוחן למעשה את מידת החירות שלו לא רק מול עצמו, אלא גם ובעיקר, מול זולתו.

השאלות הללו ונגזרותיהן עולות ונוכחות במלוא הודן במפגשים קבוצתיים, בהם המשתתפים למעשה חווים בזמן אמת את הדיאלוג שלהם כפרטים בחברה ונפגשים בצורך ‘להחליט על עצמם’ מול הצורך להשתייך ולהיות חלק רצוי ומוערך בקבוצה.

"הזאב והכלב", סיפור מאת ז’אן דה לה פונטן, הרעיד אצלי איזשהו מיתר וכשהגוף מגיב, חשוב לי להקשיב. כשהקשבתי, שמעתי הזמנה מז’אן דה לה פונטן, משורר וממשיל משלים צרפתי להעז ולבחון שוב את העמדות והאמונות שאימצתי ושעל פיהן אני מתנהלת, אל מול מושגים כמו חירות וחופש.

"הזאב והכלב"

זאב רעב שוטט לו ביער וחיפש לעצמו משהו לאכול. לפתע, ראה מולו כלב חזק, בריא ויפה. בוודאי היה תוקף אותו בכל כל היסוס, אבל הכלב הזה היה גבוה במיוחד. לכן, החליט הזאב להתקרב אליו בנימוס ובשקט ואפילו החמיא לו ואמר לו כמה יפה פרוותו.

"אתה יכול להיראות כמוני, אם אתה רוצה", אמר הכלב לזאב, "זה תלוי רק בך. עזוב את הלהקה שלך, צא מהיערות האלה שבהם את גווע ברעב והצטרף אלי".

"אבל מה יהיה עלי לעשות?" שאל הזאב.

"מעט מאוד דברים", השיב הכלב, "להתחנף לבעלים שלנו ובתמורה הוא ייתן לך אוכל וגם הרבה ליטופים נעימים". הזאב, שהרעב לפת את קיבתו כמו צבת, לא ידע את נפשו מרוב אושר ומיד יצא לדרכו עם הכלב. בעוד הם הולכים זה לצד זה, הבחין הזאב שצווארו של הכלב קירח.
"מה זאת הקרחת הזאת?" שאל הזאב.
"אה, זה שום דבר…", השיב הכלב.
"אני רוצה לדעת מה זה!", התעקש הזאב.
"זה בגלל הקולר שבו אני קשור…" אמר הכלב.
"קשור??!!" קרא הזאב. "זאת אומרת שאתה לא יכול לרוץ לאן שאתה רוצה?"
"לא תמיד", השיב הכלב, "אבל מה זה חשוב? העיקר שאני לעולם לא רעב."

"לי זה חשוב!!! בעיני זה הדבר הכי חשוב בעולם. אם אני צריך להיות קשור, אני מוותר על הארוחות וגם על האוצרות הגדולים ביותר בעולם."

הוא סיים את דבריו ונמלט בריצה למעבה היער, להמשיך לתור אחר מזונו.

וואוו, חשבתי לעצמי, כמה פעמים לאורך השנים חיבקתי את רווחיו של הקולר תוך שחשתי אותו על צווארי ובתוך תוכי, באמת, באמת רציתי לברוח למעבה היער…

ממעוף השנים והתבונה שהביאו עמן, אני יודעת, מכירה ומבינה לָמה אפשרתי לקולר להיות מונח על צווארי. האם התובנות הללו יכולות לשמש אותי מול סימני השאלה שעולים בי לגבי ‘הקולרים בחיי’ היום? וודאי.

אלה לא סימני שאלה מערערים, לשמחתי, אלא אלה הטובים, שאני אוהבת. אלה שמזמינים אותי ברוך ובחמלה להתבונן שוב על העמדות, התפיסות והאמונות שלי המנחות את דרך ההתנהלות היומיומית שלי, ולבחון מחדש את התאמן למציאות המשתנה.
האם הן לא בגדר קולר על צווארי? מה הייתי רוצה שיהיה אחרת? האם בהכרח הייתי רוצה להסירן? למה הן משמשות? מפני מה הן שומרות? אולי מספיק רק להגמיש, להתאים… 

האם אני באמת בוחרת היטב את המצבים בהם אני מניחה לקולר לחבוק את צווארי? או את אותם אלה בהם אני מסירה אותו ובורחת למעבה היער?

מהו בכלל מעבה יער בשבילי? מתי, עם מי ואיך אני בוחרת להיות בו? מהו תג המחיר עבור כניסה למעבה היער? הרי תעריף הילדים כל-כך יותר עדיף, למה לא ניצלתי אותו אז?

על אלו ‘ארוחות’ אני לא מוכנה לוותר וכמה אני מוכנה ‘לשלם’ עבורן? או, האם להיות קשור, זה בהכרח רע? אולי יש גוונים שונים של היות קשור למשהו, או למישהו.

והשאלה הגדולה מכולן בעיני, היא:
האם החירות של היחיד לבחור היא אבסולוטית, בהיותו תמיד (כמעט) חלק מאיזשהו כלל, או שיש לה גבולות ומגבלות?

כן, מפלס החירות שלי עולה עם השנים, בעיקר כי אני מנסה לדייק עבור עצמי מה נכון לי, לאיזה מעבה יער חשוב לי להיכנס ומדוע. כאשר אני מדוייקת לעצמי, אני יכולה לבחור מחדש איך להתייחס לקולר.

טיפ שיעזור בזיהוי מהותו של הקולר:

‘הקולרים’ שלנו תמיד קשורים לתחושת הערך שלנו וזו, מוזנת על-ידי הזולת. לכן, עלינו לשאול את עצמנו מה עלול להיפגע בהערכה הזו, כשניכנס למעבה היער.

הפחד עוצר אותנו מלהסיר קולרים, מביא אותנו לספר סיפורים שייקלו עלינו להסתפק ב’ארוחות קבועות’ ומשמר חלומות ופנטזיות על בריחה למעבה היער.

זהו מסלול ישיר להטחת אשמה בכל מי ש’בגללו’ קולר סוגר על צווארי, לכעסים והתדרדרות ביחסים!

ככל שהצבתי סימני שאלה הלכו והשתבחו התשובות והבנתי, שאין לי צורך לברוח למעבה היער. אני פשוט יכולה להיכנס אליו כשזה נכון, לוותר עליו כשנכון יותר להישאר במלונה ולהתענג על החירות לבחור. כמובן, עם האחריות הנלווית לבחירות.
נראה שדאייסקו איקדה, המנהיג הרוחני של ‘סוקה גקאי’, ארגון בודהיסטי בינלאומי חילוני, צודק בדבריו כי:

"החיים מלאים פוטנציאל בל ישוער… ברוב המקרים, המגבלות (כביכול) שלנו אינן אלא ההחלטה שלנו להגביל את עצמנו."

*******

תמר צ’יש M.A. – פסיכותרפיסטית מוסמכת, קליניקה פרטית במרכז כפ"ס וברמת-אביב לטיפול וייעוץ אישי וזוגי; מפגשי "טנדו" ייחודיים קצרי מועד לזוגות; הדרכה ממוקדת למטפלים ומחנכים בעבודה עם טכניקות הבעתיות בטיפול ובהוראה.

עובדת בגישה אינטגרטיבית עם דגש על פסיכותרפיה ממוקדת בגישה מערכתית-הוליסטית, הגישה האדלריאנית ושילוב מודלים הבעתיים;

מרצה במכללת רידמן; מנחת קבוצות מוסמכת; יועצת ומנחה בתחום המיני-חברתי (סדנאות, הרצאות וייעוץ אישי); מאמנת מוסמכת; בעלת ניסיון בייעוץ וטיפול רגשי-נפשי לחולי טרשת נפוצה ובני משפחותיהם; דוברת שפת סימנים ישראלית.

טל’: 052-5054204, מייל: tamarachass@gmail.com



תגובות