בלוג

יש ימים שאני מרגישה שהחיים מנסים לקפל אותי וכמו שהברד, החורף והקור הזה תפסו אותנו מופתעים למרות שכל התחזיות וכל הדנים רופים הודיעו שהוא מגיע, כך גם היום הזה או למה שאקרא “הפגישה” שתפסו אותי חזק ובכל הכח וגרמו לי להרגיש מעוכה כמו קרטון של ביצים תחת רגליים של פיל.

השבוע היה לי יום שכזה וכמה שהתכוננתי אליו עדיין הוא היכה בי ללא רחם אבל לא עליו אני רוצה לספר לכם אלא על הדברים שקרו אחרי.

כשיצאתי מהפגישה נכנסתי לאוטו. ישבתי מספר דקות המומה מחכה להסדיר נשימה ולהחליט לאן ומה אני עושה עכשיו. באופן אוטומטי הושטתי יד אל הנייד שלי ואצבע אל החיוג המהיר במטרה להתקשר אל האנשים שלי, לספר להם מה עברתי, כמה נורא זה היה ואיך זה שדווקא אני שעשיתי הכל כדי להיות בסדר הושפלתי כל כך. התקשרתי כדי לקבל תמיכה, כדי להרגיש שאני לא לבד. שנייה לפניי שלחצתי על כפתור הsend עצרתי.

הרצתי בראשי את הדקות הקרובות. ראיתי אותי מספרת את סיפורי, את האנשים שלי מצקצקים בלשונם ואפילו מפטירים איזה קללה עסיסית. יכולתי לדמיין איך תוך כדי שיתופם הדרמה גוברת והכעס שבתוכי מעצים עצמו, יכולתי להרגיש את הכאב גואה בי ואיך אני הופכת בשנייה קורבן. ראיתי אותי ואת האנשים שלי בונים לנו ביחד מחנה יציב נגד צד גימל, מחנה שאבני היסוד שלו יהיו עשויות מהדרמה שלי והטיח, זה שישמור עליו עמיד ומחובר, יהיה עשוי מהכאב והדמעות שלי. המבנה הזה יתן לי תחושה של בטחון מזויפת עד שאנתק את הטלפון והאנשים שלי מכורח המציאות יתמוססו לאיטם אל החיים והטרדות האישיות שלהם ואני אשאר עם מבנה יציב של דרמה ודמעות, בתחושה של לגמרי לבד.

זו הייתה דרך התנהלותי כל כך הרבה שנים, משהו קורה ואני באופן אוטומטי פונה אל האנשים שלי כדי שיכהו את הכאב, שיחזיקו אותו עבורי.

הפעם החלטתי לעשות אחרת. הנחתי את הנייד חזרה אל מושב שלצידי. ברגע אחד התבהרה למולי התמונה. יכולתי לראות את הכאב המשמש כמנוע המפעיל אותי, יכולתי לראות את האנרגיה שמייצרת הדרמה ואיך היא צוברת בי כוח ותאוצה ועד כמה נפשי מכורה אליה. זיהית את החיפוש חסר הטעם אחר גורם חיצוני אשר ירגיע אותי וישקיט את סערתי ואת הניסיון חסר הטעם לברוח רחוק מאותם דברים הנמצאים בתוכי.

שלחתי הודעה לאנשים שלי, סיפרתי להם על תוצאות הפגישה, ללא דרמה. הבטחתי להם שאני בסדר, ביקשתי שיתנו לי לזמן עיכול וסיימתי בהבטחה להתקשר אליהם מאוחר יותר.

האוטו שלי, כמו סוס מאולף המורגל בשנים האחרונות לסערות נפשי לקח אותי כמעט מבלי שארגיש אל השטחים והמרחבים הסובבים אותי ואת המקום בו אני חיה. הגשם לא הפסיק אפילו לא לרגע אחד. בשנייה בה התרחקתי מאנשים החלו לרדת דמעות במורד לחיי. הן היו דמעות בעלות אופי עצמאי לחלוטין, כאלו גדולות וחמות שמגיעות מחדר קטן ואמיתי שלרוב סגור, זה הנמצא בתוך הלב. לדמעות האלו אין כל צורך בקהל, הן שליחות נאמנות של כאב נקי, חפות מכל דרמה ופרשנות, כאב בצורתו הראשונית והנקייה, כאב שאנחנו מבזבזים כל כך הרבה אנרגיה בלנסות ולא להגיע אליו אך בשנייה בה אנו עוברים את המחסום הפחד הזה מתגלה רגש טהור ונקי שהוא לא טוב או רע אלא רק חלק מאתנו, דרך הבעה שלנו שצריכה להגיע לידי ביטוי ולהשתחרר כדי שנוכל להמשיך הלאה קלים יותר מחוברים יותר.
האוטו המשיך לטפס את דרכי העפר העקלקלות, חוצה כרמים ושדות עם שמץ של פריחה, הגשם ניתך ללא רחם ואיתו גם הדמעות שלי שהפכו סמיכות ותכופות, מסמנות שביל לא נראה על פניי.

בכיתי מעומקם של דברים, חשתי בכאב בכל כוחו אך לא הייתי קורבן, לא אישה הבוכה על מר גורלה, לא אישה פאסיבית או אחת המחפשת אשמים בחוץ ושואלת למה זה מגיע לי, אלא אישה חזקה המקבלת בהסכמה את הכאב, את האכזבה והתסכול, את תחושת הבגידה והעלבון בגו זקוף ולא מנסה למצוא משככי כאבים בדמותם של אנשים אחרים.

ככול שהפך הנוף מפותל יותר כך הפכה נפשי מיושרת יותר. כל דקה נוספת בה נשארתי במחיצת עצמי ובשקט שאפשרתי לי הפכה התמונה בהירה יותר ויכולתי להביט על הדברים בצורה שקופה ונקייה כשאני משאירה את כל הדפוסים הרגשיים שלי מאחוריי מנוטרלים מכל כוח השפעה עליי.

שקט נח עליי והרגשתי קלה יותר. עצרתי את האוטו על גבעה המשקיפה על השדות המוריקים מסביבי בחברת הטבע שהפך נוצץ מהגשם שהכריז על הפוגה קלה.

שמתי במערכת של האוטו, (בפול ווליום), את השיר שנותן לי כוח כל פעם מחדש. נשמתי עמוק לתוכי את המילים, הצלילים וריחות הגשם ואמא אדמה.

רק בגלל הרוח / מיכה שטרית

יהיה מה שיהיה
אני עוד אשנה
אני אגשים את חלומי
נושאי בשורה רעה
מכות או עוד גזרה
לא ישנו את מהותי.

אני את והאל שלצידי
עוד ננצח
לא בגלל הכוח
רק בגלל הרוח
הנושבת בגבי

רק בגלל הרוח
בתוכי, במוחי, בנשמתי
רק בגלל הרוח
בתוכי, בדמי, בנשמתי.

את מה שיש לי להגיד,
אני עוד אצרח
אפילו בירח ישמעו
מי שיגיד: “לא כך”
אותו לא אשכח
יבוא היום אוכיח צדקתי

שעה אחר כך כשהגעתי לאסוף את הילדים שלי כבר הייתי האמא השמחה שהם מכירים.
שנזכה להתחבר ולהתגבר
שתהיה שבת של שלום