בפרשת “תולדות” מצווה ה’ את יצחק “גור בארץ הזאת ואהיה עמך… כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל….” [בראשית, כ”ו 3]. פרשת “תולדות” נקראת בימים של סתיו, ימים של ציפיה לגשם, ימים הממחישים את חוסר הוודאות האקלימי “והארץ אשר אתם עברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעת למטר השמים תשתה מים” דברים י”א 11]. על אף הרעב אין האב הציוני , יצחק, יוצא מארץ ישראל. הוא האב החקלאי, המתמודד עם חוסר מים ועם מגבלות הארץ.
המים כמשאב מרכזי מהווים גורם קריטי להתיישבות ולחקלאות בנגב ובאזורי השוליים בארץ ישראל. הנגב , אשר כדברי רש”י “נגוב ממים”, מהווה כר לפעילותו של יצחק. הנגב המקראי , בין נחל הבשור לשקמה, הוא אזור קרקעות הלס, אזור בעל פוטנציאל חקלאי, בסביבה גבולית לחקלאות, בשל חוסר הוודאות כמה תהא כמות המשקעים השנתית. מכאן הצורך לחפירת בורות לאיגום מי הגשמים , ולכן ההפתעה “ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא בשנה ההיא מאה שערים” [בראשית כ”ו 12]. הפוטנציאל החקלאי של האזור בא לידי ביטוי בשנים גשומות, שבהן מניבה האדמה יבולים עצומים, כשנה ההיא בימי יצחק. זה העניק לאזור את הכינוי “הנגב המאוכלס” או “הספר החלוצי של ארץ ישראל”. להתיישבות באזור נחוצים חלוצים הנכונים להתמודד עם הקשיים. יצחק אבינו הוא הדוגמא וההבטחה למתיישבים כיום בנגב. [פרשה ארץ ישראלית, כהן מאיר].
