בפיתחה של ארץ ישראל עומד משה ונושא תחינה :”אעברה נא ואראה את הארץ הטובה…”[דברים, ג’ 25].
ארבעים שנה של נדודים עבר המנהיג ולא זכה לבוא אל הארץ הנכספת, "אמר משה לפני הקב"ה, ריבונו שלך עולם, עצמותיו של יוסף נכנסן לארץ, ואני איני נכנס?!…"[ילקוט שמעוני, ואתחנן]. מול הארץ הטובה עמד
משה בעצמת כיסופים, אך האלוקים לא סלח. מוקד הכיסופים נמצא במגע יד ואין היד משגת. "ויתעבר בי ה’ למענכם…אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה"[דברים ג’ 26]. עונשו של משה היה מסר המודיע שהארץ רגישה לסטיות מוסריות-מעוות שלא יוכל לתקון. גם בדלותה היתה הארץ מוקד לכיסופים. ר’ יהודה הלוי היה הכינור
להם. "לך נכספה נפשי… יקר בעיני עזוב כל טוב ספרד…". ר’ יהודה אלחריזי [1218] זכה למימוש ערגתו. "מה נעמו ארצותייך ומעיינייך… אמותה אחרי ראות פנייך". דוד בן גוריון ראה בספר הספרים מולדת מיטלטלת. "לקחנו איתנו לגולה את מולדתנו, כי ארצנו זו היתה צרורה בספר. נשאנו את ארצנו בליבנו, בנשמתנו…
ושלושה אלה-העם,הספר והארץ – היו אחד לעולמים". גם השיבה הציונית לארץ נעוצה,לדברי עמוס עוז, בכיסופים. "מדוע דווקא לכאן? … מפני שלכאן נהרו הכיסופים". חוט של כיסופים מוביל ממשה ועד ימינו. [פרשה ארץ ישראלית]
