אוף, התיסכול הזה

האם יש אדם ביקום שלנו שמעולם לא חווה תיסכול? כמה מתסכל להיות שוב ושוב מתוסכל. שוב ושוב לחוש את התחושה הלא נעימה, לעתים עד כאב, מציפה ומתפשטת בגוף
לעתים התיסכול עמוק ומשמעותי, עד כדי תפנית משמעותית בחייו של אדם. לעתים זה רק תיסכולון זעיר ובר חלוף, שלא נשארת אפילו עדות לביקורו.
בין שני הקצוות הללו, יש יותר מחמישים גוונים של תיסכול, שכולנו מכירים וחולקים, לפחות את חלקם.
מהו תיסכול וכיצד הוא נוצר? מדוע חשוב שנדע לזהותו, במיוחד בעודו באיבו, והאם יש בידינו לנתב ולנהל אותו?
תיסכול, הוא רגש שנוצר כאשר ציפייה כלשהי שלנו אינה מקבלת את המענה הראוי בעינינו. הדגש הוא על ‘המענה הראוי בעינינו’ וכאן טמון גם הפיתרון האפשרי לתיסכול.

החיים שלנו בנויים מאוסף עצום, יצירתי ודינאמי של ציפיות. ציפיות מעצמנו, ציפיות מאחרים סביבנו בכל מעגלי החיים ואפילו ממזג-האוויר, יש לנו ציפיות.

ציפיות כשלעצמן, הן דבר טוב. הן ביטוי לשאיפה, לקיומו של רצון. יש ציפיות גדולות, משמעותיות ומכריעות, ויש גם יומיומיות רבות ושגרתיות, כמו למשל, שלא יהיו לילד בעיות בבי"ס, שהתבשיל לא יישרף, שאספיק לראות את הטלנובלה שלי, או שלא יהיו פקקים בדרך. ציפיות הן תוצר של השפעות חיצוניות, תרבותיות, אישיותיות וכד’.

תנועתן של ציפיות תמיד מצביעה קדימה. אל העומד לקרות. ציפיות יכולות להיות גורם מניע משמעותי בחייו של אדם, בין אם מדובר בציפיות שלו מעצמו ובין אם בציפיות של גורמים סביבו. כאשר אדם נמצא במציאות בה הציפיות אינן מותאמות למציאות הייחודית שלו (‘גדולות עליו’), הן עלולות להיות מחבלות ומסרסות עבורו.

ברזולוציה שאינה מתפשרת, אנחנו קושרים אינסוף ציפיות לעצמנו ולמי ולמה שנמצא סביבנו, כל יום מחדש ואף במהלכו. חלק ניכר מהציפיות שלנו מופנות כלפי האחרים שסביבנו, אשר בהתנהגותם ובמעשיהם יש כוח לקבוע אם נהיה מרוצים ומסופקים, אם לאו.

ציפיות שאינן מקבלות מענה, מייצרות תיסכול. ככל שהנושא יותר משמעותי עבורנו, יש סיכוי שהתיסכול יהיה יותר גדול, אם כי, אין אפשרות לכמת תיסכול, או להגדיר את גודלו. הכל סובייקטיבי ותלוי באישיותו של האדם. המשותף הוא, שתיסכול אינו רגש נעים בכלל וכשממדיו גדולים, הוא גם מלווה בתחושות גוף מעיקות, עד מכאיבות. הבטן באמת מתכווצת, החנק בגרון אמיתי, והלב? מטאפורית הוא נשבר…

תיסכול אינו אוהב ‘מופע יחיד’. במיוחד כאשר נוצר לאחר שזולת כלשהו, לא סיפק מענה לציפייה שהיתה ממנו (יתכן שאפילו לא ידע עליה…), או שהמענה היה חלקי בלבד. במקרים שכאלו, התיסכול נוהג לגייס לעצמו את הכעס לסיוע.

הופעת הכעס אינה סתמית ואינה מקרית. זהו סוג של נשק. תיסכול הוא רגש לא נעים עד קשה, שנחווה בנפש פנימה כסוג של מתקפה על שלמותה. כעס הוא רגש שמאוד מפעיל אנשים בסביבת האדם הכועס. מאחר והוא מאוד לא נעים, עד כדי מפחיד במקרים רבים, יש סיכוי סביר שכעס על הגורם המתסכל יוביל לפיצוי ו/או להתנהגות אחרת בפעם הבאה. המקרים הקיצוניים של תיסכול וכעס מוכרים לנו בביטויי אלימות, עד אפילו רצח.

האם דרך כעס והפחדה היינו רוצים להפעיל את האנשים סביבנו למילוי ציפיותינו ולהפכם לצייתנים, או שאנו מעדיפים להשיג מהם שיתוף פעולה בדרכי נועם??

כאשר אנחנו חווים תיסכול, בואו נעצור שנייה לפני התגובה האוטומטית המוכרת לנו בעתות כאלו. בואו ננשום טיפה, כדי שנוכל לחשוב. האם אותה ציפייה שלא נענתה, היתה ריאלית בכלל, או שהיא נשענת על תחושה פנימית שאנו נושאים איתנו מינקות, ש"מגיע לנו שדברים יתרחשו כפי שאנחנו מצפים שיתרחשו"?

הציפייה שהעולם יהיה קשוב לצרכינו וייענה לציפיותינו, היא תחושה קמאית, בסיסית שחש כל תינוק בתחילת דרכו. די במהרה, הוא מתחיל ללמוד שהעולם לא תמיד ‘רוקד לפי החליל שלו’. התפתחות רגשית תקינה תוביל לכך שנלמד להכיל חלק מהתיסכולים שנפגוש בחיינו ולהתגבר על הקושי הזמני שהם מייצרים.

דונלד ד. וויניקוט, תיאורטיקן דגול ורגיש, טען שהורים שאינם מאפשרים לילדיהם לחוות תיסכול, בעצם מונעים מהם את האפשרות לפתח אמון ביכולת להתמודד עמו, למצוא דרכים להרגיע ולווסת את עצמם ולנתב את האנרגיה שנוצרת, לפעולה פרודוקטיבית.

שווה לכל אחד מאיתנו לבחון מחדש את הציפיות שלנו בתחומי החיים השונים ולזקקן, כך שיהיו ריאליות ומותאמות למציאות חיינו. ככל שהציפיות שלנו יהיו יותר ריאליות, כך נגדיל את הסיכוי שתקבלנה את המענה המצופה.

עם זאת, המגוון האנושי עצום ולמרות הדברים הדומים והמשותפים לנו, יש לכל אחד מאיתנו בארסנל הציפיות שלו, גם כאלו שכנראה, לא יצליחו לקבל מענה, על אף על שהן הגיוניות, נורמטיביות ותואמות מציאות.
כאשר מדובר בתיסכולים שעולים בתוך מערכות יחסים, תמיד יש מקום להעביר את הציפיות שקדמו להם, את ‘מבחן הריאליות’. היה ולטעמנו הן ריאליות, בואו נשתף את הצד המתסכל במה שעובר עלינו, בעודו באיבו ונחפש יחד דרך אחרת, שתתבסס על תיאום ציפיות.

חשוב שנזכור: תיסכול שלא הצלחנו להכיל, ממשיך לחיות בתוכנו, לשאוב מאיתנו אנרגיות רבות ולייצר סטרס. אם לא נעשה איתו משהו כדי לשחררו, הוא ילך ויתפח ולבסוף יקבל ביטויו בהתפרצות, בפגיעה ביחסים, או במחלה גופנית (כיום ידוע ומוכח כי מחלות שונות מתפרצות כתוצאה ממצבי לחץ ואי שקט נפשיים).

תיסכול אינו רגש נעים, אך אם נאפשר לו לשהות בתוכנו את משך הזמן הדרוש להבנתו ולעיבודו ולא נהפוך אותו ישר לכעס, או להימנעות, או לדיכאון למשל, אנחנו עשויים למנף אותו ולהצמיח מהמקום הכואב הזה תובנות חדשות משנות חיים, החלטות משמעותיות ודרך פעולה שונה.

תמר צ’יש M.A. – פסיכותרפיסטית מוסמכת, בעלת קליניקה פרטית במרכז כפ"ס וברמת-אביב לטיפול וייעוץ אישי וזוגי מפגשי "טנדו" ייחודיים קצרי מועד לזוגות, הדרכה ממוקדת למטפלים ומחנכים בעבודה עם טכניקות הבעתיות בטיפול ובהוראה.

עובדת בגישה אינטגרטיבית עם דגש על פסיכותרפיה ממוקדת בגישה מערכתית-הוליסטית, הגישה האדלריאנית ושילוב מודלים הבעתיים;

מרצה במכללת רידמן; מנחת קבוצות מוסמכת; יועצת ומנחה בתחום המיני-חברתי (סדנאות, הרצאות וייעוץ אישי); מאמנת מוסמכת; דוברת שפת סימנים ישראלית.
בעלת ניסיון בייעוץ וטיפול רגשי-נפשי לחולי טרשת נפוצה ובני משפחותיהם.

טל’: 052-5054204, מייל: tamarachass@gmail.com

תגובות