פרדוכס הצדק

הצורך האנושי להיות צודק, עלול להיות לבנת חבלה בתוך מערכות יחסים. אנחנו מחפשים את ‘תהילת הצודק’, המקנה לנו תחושת כוח וערך ומוכנים לשלם את מחירה בפגיעה במערכות היחסים שלנו, אפילו עם האנשים האהובים עלינו ביותר.
כולנו היינו רוצים לחיות בעולם צודק יותר, אך השאלות הניצבות לפתחנו בבואנו להגדיר משהו כ"צודק" או "בלתי צודק", הן: מהו צדק? מי מגדיר אותו ועל-פי אלו קריטריונים הוא נקבע?

מסתבר, שלאורך ההיסטוריה, עלו ונשאלו השאלות הללו באינסוף הקשרים, אך בסופו של דבר, עוד מימי התנ"ך דרך פילוסופים רבים בהמשך, המיקוד בסוגיית הצדק היתה בעיקר בהקשרים חברתיים.

הטבע אינו עסוק בשאלת הצדק. הכוחות הפועלים בו, פשוט פועלים. ייתכן שאין צדק בכך שאנשים תמימים וטובים יתמודדו עם התפרצות הר געש, רעידת אדמה, או צונאמי. ייתכן שאין צדק בכך שהאיילה תיטרף ע"י האריה, או שתתרחש בצורת. ייתכן. אך כשמדובר בכוחות הטבע, מלכתחילה, האדם בעמדת נחיתות וחוקים אחרים מובילים את ‘המשחק’ (אין ספק, שעד היום הצלחנו לפתח אינסוף טכנולוגיות ואפשרויות להתגבר על הנחיתות הזו, אך בבסיסה, היא תמיד תהיה קיימת).

הפרוש המילוני של המילה ‘צדק’ שולח אותנו אל מושגים כמו "הוגנות", "אמת", "מוסר", "הדבר הנכון, המדוייק". כל מה שהוא ההיפך מ"עוול".

אך, האם בקוראנו את ההגדרות הללו, יש ביכולתנו לראות כנגד עינינו משהו אבסולוטי וחד-משמעי, אשר יהיה מקובל ותקף עבור כולנו?? לא בטוח.

כשילדינו, או נכדינו מתלוננים ש"זה לא פייר ש….", האם הם מתייחסים לצדק עולמי, או לצדק הפרטי שלהם שנפגע ברגע מסויים, בעטיו של מעשה כזה או אחר שלנו, או של אחרים?

בתמימותם הילדית הם פשוט ממחישים את הבעייתיות של המושג ‘צדק’. במקרים רבים, הצדק הוא בעיני המתבונן…
כפרטים בתוך מרקם חברתי דמוקרטי, לכאורה, אין עדיפות לצרכים ולרצונות שלנו על-פני צרכים ורצונות של אחרים. לכאורה, אנחנו אמורים לדבר ולהתנהג שוויון. לא כן? אם כך, על-פי מה נבחן ונגדיר אם דבר כלשהו צודק, אם לאו? האם התאמתו לכולם וקבלה מלאה ע"י הכלל הם האינדיקציה? האם בכלל ניתן להגיע לקביעה של "צודק" / "לא צודק" חד-משמעית בהסכמה רבתי??
אריסטו, הפילוסוף היווני, טען שהאדם הצדיק הוא האדם הטוב, המשתמש בשיקול דעת לשם מימוש מהותו כאדם ובעיקרון, הוא בוחר ב’שביל הזהב’, בדרך האמצע. האם שיקול דעת הוא מושג אבסולוטי, או יחסי??? אל אריסטו, עוד נחזור.

היות האדם חלק מחברה (משפחה, קהילה, מקום עבודה, מדינה וכיו"ב), מחייב אותו לעתים לוותר על עצמו ועל מה שהוא מגדיר כ"צודק" בעיניו, על-מנת להמשיך לקחת חלק בה. האם עדיין עומדת לו זכותו להילחם למען הצדק, באותם מקומות אשר לדעתו מתבצע עוול? תלוי באיזו חברה הוא חי.

תומאס הובס (פילוסוף בריטי) טען, כי האדם הצודק הוא אותו אדם שמוכן להתחייב לאמנה ולהסכם בין בני-אדם, שם יוכל לממש את מהותו כאדם. לכן, החברה האנושית צריכה להגדיר גבולות וחוקים, אשר למרות המגבלות שהם יוצרים, הם מייצרים מרחב בטוח ומוגן לפעולה.

כלומר, ‘צודק’ אינו רק מה שנכון ומתאים לי, כפרט, אלא מה שמוגדר ככזה בחברה בה אני חי. הובס מחזיר אותנו אל השאלה: כיצד ועל-פי אלו קריטריונים ניתן להגדיר את מה ש’צודק’? מסתבר, ש’צודק’ ו’מוסרי’ מנהלים ביניהם דיאלוג מתמשך.

ג’רמי בנתם (פילוסוף אנגלי נוסף), תרם לסוגיה את רעיון התועלתנות. הוא טען כי הדבר הצודק הוא אותו דבר שיגרום למרבית האנשים להיות מאושרים ושבעי רצון. התייחסות זו בעייתית במידה רבה, במיוחד, באשר למקומו של המיעוט. מי וכיצד ידאג לצדק שלו?

בחיי המשפחה שלנו, אנו רואים לא פעם, איך גישתו של בנתם מכתיבה את צעדינו. אנחנו מדברים על ‘הרוב’. הרוב החליט, הרוב מעוניין, הרוב חושב. הפרט השונה, החריג, גם אם יבחר להביע את עמדתו, ייתקל לא פעם באמירה: "אתה לא צודק".

האם אפשר להיות צודק ועדיין להיות במיעוט? האם אפשר להיות צודק מול אחר שצודק לא פחות?

עמנואל קאנט, הפילוסוף הפרוסי, התנגד לבנתם. הוא חשש ששיקולי תועלת יעוותו את מידת הצדק והמוסר של האדם. לדידו, הצדק אינו יכול להיות תלוי בשיקולים של רגש ותוצאות. עליו להיות מעוגן בהגדרות אבסולוטיות ואוניברסליות. האם זה אפשרי?? האם יש אמת אחת מוחלטת, כאשר בבני אדם עסקנן?

העמדות השונות כלפי הגדרתם של הצדק והצודק, מחדדות את הפרדוכס המובנה בו ואת הבעייתיות שהוא עשוי לייצר בתוך מערכות יחסים.

אני פוגשת בקליניקה זוגות מקסימים, אשר כל אחד מהם משווע לקבל אישור לצדקת דרכו, או דעתו. מדוע? כי צדק מתקשר לעליונות, לשליטה, לכוח ובעיקר – לחיזוק תחושת הערך העצמי. היה ואני צודק – גדלו משמעותית הסיכויים שדברים ייעשו בדרכי.

בתוך מערכת יחסים, צדק לגבי עובדות אינו משמעותי בדרך-כלל ובמרבית המקרים, הדברים יכולים להיבדק (אין זה אומר שאנחנו לא מכלים לפעמים כוחותינו בוויכוחי סרק, אודות מי צודק לגבי נתון זה או אחר). העניין הוא, שחלק גדול מהוויכוחים והסערות שנוצרים הם לגבי מידת הצדק של דעתי מול דעתך, רגשותיי מול רגשותייך וכיו"ב ואלה, כידוע, מייצגים אמת מאוד סובייקטיבית.

במצבים אלו, אנחנו לא שונים במהות מאותו ילד שאומר "זה לא פייר ש…". משמע, במאבק בין ‘הצדק שלי’ ל’צדק שלך’ – השונה משלי אך נכפה עלי, אני נהיה מתוסכל.

"אני רואה את הדברים בצורה שונה. אמות הצדק שלי מייצרות ציפיות מסויימות ממך ומהעולם ורק כאשר יתממשו, ארגיש שנעשה צדק".
כאשר מערכת יחסים מושתתת על צדקתו של אחד בלבד ובאופן קבוע (זה יכול להיות, למשל, אחד מבני הזוג כלפי האחר, או הורה כלפי ילדו), הוא נתפס כשליט במערכת, בה האחרים לומדים לציית, פעמים רבות מתוך חשש להתנגד. במקביל, אדם שתפיסות הצדק שלו אינן נחשבות, מרגיש נחות ומדוכא. תחושות אלו נצברות ובסופו של דבר, מעוררות דחף להתקומם.

כל-כך חשוב שנזכור, כי במערכות יחסים לוקחים חלק אנשים נפרדים זה מזה ולכן גם עשויים להיות שונים בדעותיהם, רגשותיהם וצרכיהם. כולם יכולים להיות צודקים בהיבט הסובייקטיבי שלהם. לכן, אם ננתב את העמדות השונות למציאת המשותף, או לבניית הגשר לדרך האמצע, נרוויח את איכות הקשר לאורך זמן.

כאשר נכבד את מקומו הצודק של ילדנו, או של הפרטנר שלנו ונראה אותו כראוי, לגיטימי וצודק מנקודת המבט האישית שלו ואף נסכים לוותר על מלחמת חורמה להוכחת ‘צדקתנו’ (שכן, גם היא סובייקטיבית…), נמצא שחסכנו אנרגיה רבה, אותה נוכל להפנות למציאת שביל הזהב.

אריסטו ידע לומר, שהיכן שקיים צדק, קיים גם עוול. זה אפשרי בין אנשים. הצדק הוא סגולה טובה כאשר בעליו מסוגל להפעיל אותו גם כלפי האחר ולא רק כלפי עצמו.

שווי ערך של אדם לא נקבע על-פי מספר הפעמים בחייו שצדק, או טעה. לומר לאחר "אתה צודק, טעיתי" או, "גם אתה צודק ולכן אני בוחר לוותר הפעם", מבטא הרבה יותר כוח פנימי מאשר מלחמה על ‘המילה האחרונה’.

הורה שמסוגל להכיר ולהודות בפני ילדו בכך שטעה במחשבה, שיקול דעת או החלטה, או, לחילופין, שהוא מוותר על עמדתו הצודקת למען עמדת ילדו הצודקת אף היא, מלמד אותו כבוד מהו, סובייקטיביות הצדק מהי, חשיבותה של מערכת יחסים ובתוכה וויתור ובחירה ועוד, ועוד.

חישבו רק כמה חיכוכים בזוגיות נוכל למנוע כשנפסיק לחפש את העליונות, את השליטה ואת ‘תהילת הצודק’. פשוט מפני שכל-כך הרבה פעמים, שנינו צודקים… רק קצת אחרת…

כל-כך אהבתי את אמירתו של יהודה עמיחי, כי "מן המקום שבו אנו צודקים, לא יצמחו לעולם פרחים באביב".
ואני? אני מתה על פרחים…

תמר צ’יש M.A. – פסיכותרפיסטית מוסמכת, בעלת קליניקה פרטית במרכז כפ"ס וברמת-אביב לטיפול וייעוץ אישי וזוגי מפגשי "טנדו" ייחודיים קצרי מועד לזוגות, הדרכה ממוקדת למטפלים ומחנכים בעבודה עם טכניקות הבעתיות בטיפול ובהוראה.

עובדת בגישה אינטגרטיבית עם דגש על פסיכותרפיה ממוקדת בגישה מערכתית-הוליסטית, הגישה האדלריאנית ושילוב מודלים הבעתיים;

מרצה במכללת רידמן; מנחת קבוצות מוסמכת; יועצת ומנחה בתחום המיני-חברתי (סדנאות, הרצאות וייעוץ אישי); מאמנת מוסמכת; דוברת שפת סימנים ישראלית.
בעלת ניסיון בייעוץ וטיפול רגשי-נפשי לחולי טרשת נפוצה ובני משפחותיהם.

טל’: 052-5054204, מייל: tamarachass@gmail.com

תגובות