חשבתי שאגדל והכל יהיה פשוט יותר | מאת יובל הראל צור

כשהייתי ילדה חשבתי שאגדל והכל יהיה פשוט יותר, היום אני לא יכולה שלא להיזכר במחשבות האלו ולחייך לנוכח התמימות הנפלאה הזו

כמה מורכב זה לגדול, לוותר על התמימות ולהסתכל מתוך בחירה מודעת על הצבעים האמיתיים של המציאות. חושבת על כל החוטים הרוקמים את חיי, חושבת על המורכבות המאתגרת שבלחבר אותם לתמונה המכילה את המכלול כולו, תמונה היוצרת את השלם הנדרש כדי לחיות את החיים האלו בשמחה. חושבת על כך שבכל יום מחדש עלינו לבחור ולראות את הטוב הקיים סביבנו, הקיים בנו, בחירה שכל כך הרבה פעמים אינה הבחירה הטבעית והראשונית שלנו.

החורף עושה אט אט את צעדיו אלינו ומביא עמו, לפחות עבורי, תחושה של קצת שמח קצת עצוב. מתקיים בי הרצון להתכנס לעומק, לסגור דלתות חיצוניות ולפתוח את זו הפנימית. זמן של שאלת שאלות ולקיחת צעדים פנימה.

פעם לא אהבתי את החורף, אני אישה של קיץ, של ים, היום מתוך בשלות השנים למדתי לאהוב אותו ואת המתנות שהוא מביא אליי, כאלו המונחות לפתחי בשקט ובצנעה.

אני שוכבת מכורבלת כשילדי סביבי, נזכרת בילדה שהייתי אני, בחורף שלא ממש היה בעיר הדרומית שלי, מרגישה בצורך לקחת את המחברת שלי ולכתוב.

זה מה שהביא אליי החורף הנפלא, המנקה, השוטף, זה המתחיל ממש עכשיו

ילדה של קיץ

יורד גשם. כמעט שלעולם לא יורד שם גשם.

הריח של הגשם מגיע במכה, חודר בנוכחות חזקה, איתנה.

היא אוהבת את הגשם, את הריח שלו, את טיפותיו הרחבות הנופלות על הבלטות האפורות הגדולות ההופכות ברגע לשחורות.
היא אוהבת לשכב עליהן, להניח את הלחי ולהרגיש את חמימות האדים הכבדים שעולים מהן.

רק כשיורד גשם יש כאלו אדים כי הרוח שם כל כך דוקרת עד שייבשה את הכל, אפילו את הים, הים הכחול, הגדול, גם הוא יבש
גם היא יבשה, כמו אמא, כמו אבא, יבשה כמו כל אנשי המדבר, של הרוח הם כולם, אבל כשיורד הגשם היא נשכבת בציפייה צנועה על הבלטות האפורות הגדולות מוקפת באדים הסמיכים המלטפים.

ואז היא נושמת מבחוץ ומבפנים ולרגע אחד רטוב היא ילדה קטנה עם מיליון טיפות של חלומות

החיים הם לא עניין של המתנה לסערה שתעבור אלה ללמוד איך לרקוד בגשם – ויויאן גרין
שתהיה שבת של שמחה

תגובות