סיפור של זבל

מסתבר שלפעמים זבל הוא לא סתם זבל! לפעמים טמון בו אוצר…

“סיפור של זבל”:

היה זה בוקר של יום חורף אביבי, כשהנחתי את שקית הזבל העמוסה ליד דלת הכניסה לבית. אישי היקר יודע שמכאן, האחריות להמשך דרכה של שקית הזבל אל פח האשפה המרכזי, חלה עליו (בדרך כלל). אחרי שנים רבות כל-כך באותו בית, אין כבר צורך במילים.
תוכניתי להמשך כללה מקלחת, קפה יחד איתו על המרפסת ועריכת הקנייה השבועית (סוג של בילוי עבור לקטית כמוני). בעודי מתקלחת בא אישי לומר שהוא יורד לכחצי שעה לפגוש מישהו, מה שיתכן וידחה את הקפה המשותף שלנו לכשאחזור מהסופרמרקט.
חדורת מוטיבציה להמשיך במשימות היום שמתי פעמיי אל עבר דלת הכניסה ושם, מונחת לה כפי שעזבתיה, פגשתי את שקית הזבל הצהובה…

בנקודה זו הסיפור עשוי היה להתפתח, בשתי צורות: אחת, טריוויאלית ומוכרת לרבים. זו שבמרבית המקרים באופן לגמרי לא מודע, גורמת להפעלה של "הטייסים האוטומטיים".

על-פי התבנית הזו, סדר ההתרחשויות הוא כדלהלן: בשלב א’ חודרות מחשבות מהסוג של: "נו, מה כל-כך מסובך להבין שיעדה של שקית הזבל הוא פח האשפה המרכזי?", או "מה לא ברור כאן, כל דבר צריך להגיד ולהסביר?", או "יופי, שוב הכל עלי…" ועד כדי "בטח, אם קצת היה אכפת לו ממה שקורה כאן, או ממני, הכל היה נראה אחרת" (מן הסתם, כל אחד יכול להתאים לעניין את הניסוחים שלו…)
בשלב ב’ מגיע תור הרגשות להציף בחומר בערה. הן הרי תוצר מובהק של המחשבות ההן, שזה עתה שחררנו. לא גדול המרחק בין מחשבות מהסוג הנ"ל לבין היווצרות של רגשות מהסוג הבלתי נעים. רגשות הם הדלק לפעולותינו ולמעשינו ורגשות לא נעימים, מטבעם מייצרים פעולות שגורמות לריחוק, לירידה בנכונות לעשות למען האדם שממול ובמקרים קיצוניים יותר, גם לרצון "להחזיר לו", או אפילו לנקום.

דמיינו לעצמכם את סוף הסיפור במקרה כזה…

התפתחות אחרת של בסיפור של זבל, היא אולי זו המוכרת לרבים, אך למרבה הצער, לא תמיד מיושמת:

ברגע שתבניות החשיבה האוטומטיות והחבלניות מתחילות לעלות (וזה טבעי, נורמלי וכמעט לא ניתן לשינוי), נלקחת נשימה עמוקה (חשוב להחדיר חמצן לאזורים במוח שאמונים על חשיבה ועיבוד נתונים) ואחריה ‘צילום סלפי’ פנימה ועצירה לברור עצמי.
זהו רגע קריטי, בו יש בידנו לבחור בתגובה המתאימה ולא להיסחף אל התגובה האוטומטית שלנו.

רגע העצירה מאפשר להתבונן במבט נוסף על ‘שקית הזבל הנטושה’ (מטאפורה לא רעה לכל קושי או ‘זבל’ שנוצר בתוך מערכת יחסים), ולאפשר גם למשפטים אחרים לעלות, כמו למשל: "אה, הוא בטח לא שם לב. שטויות, אני אזרוק את הזבל", או "טוב נו, אולי הוא לא מושלם, אבל יש בו כל-כך הרבה דברים טובים", או "בעצם, לא שווה לעשות מזה עניין". ובינינו, "הרי קורה שגם אני מפספסת פה ושם. האם הייתי רוצה לחטוף תלונה על כל מקרה כזה, לא חשוב מה סדר הגודל שלו?"

מן הסתם, מחשבות מהסוג הזה מאפשרות להמשיך לנוע. אלו מחשבות שמסיטות את המוקד מהתעסקות בעצמי ובכך שדברים לא נעשו כפי שרציתי שייעשו, מנקיטת פרשנויות לגבי מידת האכפתיות, האחריות, המסירות ואפילו האינטליגנציה של האחר אל עבר התעסקות במהות.

התעסקות במהות הקשר תוביל לבחירה בדברים שיכולים לתמוך בו וניפוי אלו שעלולים לפגוע בו.

המשכו של הסיפור:

בעודי עומדת כך מול שקית הזבל, באפס זמן התחלתי לחוש את עקצוצן של המחשבות האוטומטיות, יודעת בדיוק איך התסריט עלול להתפתח אם לא אעצור אותן באיבן. נשמתי נשימה עמוקה ובחרתי! החלטתי לא לאפשר לשדונים האוטומטיים לנהל אותי, כדי ש’הזבל לא יתפזר בסלון’.

רסיסי זמן נדרשו כדי שאשאל את עצמי אם באמת רצוני הוא להשקיע עכשיו אנרגיות בביקורת ובכעס והתשובה היתה שלילית. בדקתי אם העניין חשוב, עקרוני ומצדיק התייחסות כלשהי בהמשך, וגם כאן התשובה היתה שלילית. הסלפי שלי פנימה הראה תמונות שאמנם אינן מתעלמות משאריות אי שביעות הרצון הראשונית שעלתה במפגש עם שקית הזבל, אך הבליטו בצורה ברורה לגמרי את הרצון להימנע מקטנוניות ובחירה בטוב המשותף.

סוף סיפור:

שבעת רצון מבחירתי, שמתי פעמיי לכיוון הסופרמרקט כשבידי שקית הזבל הצהובה. ההליכה לחדר האשפה האריכה במעט את זמן הכניסה למכונית ואז, ברגע שהתנעתי, צלצל הטלפון ובצדו השני היה אישי היקר: "עליתי הביתה מהר כדי שנספיק לשתות קפה יחד. איפה את?"

אני, רגועה ושלווה (הרי בזה בחרתי), כיביתי את המנוע ועליתי הביתה לכוס מקינטה נפלאה על המרפסת ורק בעודנו יושבים יחד ונהנים מכוס הקפה, הבנתי לפתע איזה אוצר היה טמון בזבל.

בזכות הזבל, תרגלתי פעם נוספת עצירה, התבוננות ובחירה מחדש של התגובה המתאימה ושל מצב הרוח והאווירה בהם אני רוצה להיות. כן, אפשר לבחור רגש!!!

בזכות הזבל התעכבה מעט את יציאתי לדרך ולכן עדיין הייתי בחנייה כשאישי התקשר. בזכות הזבל התממשה כוס הקפה המתוכננת.

כל סיפור, תהיה התחלתו אשר תהיה, מתפתח ומסתיים בהתאם לבחירות שיעשו הלוקחים בו חלק. אדם יכול לתרום את חלקו ליצירת הסוף הרצוי, או רק להמתין ולצפות שיגיע, בלי שום הבטחה.

החיים במחיצת אנשים נוספים כמו בני זוג וילדים, שותפים לעבודה, בני משפחה ואחרים, מעמידה אותנו פעמים רבות בפני אכזבות. באופן טבעי ולעתים גם מוגזם, יש לנו צפייה לפעולות שונות מצדם שייטיבו עמנו. אך, באופן טבעי, האחרים שסביבנו לא תמיד יעמדו בציפיות. גם להם יש בחירות משל עצמם, ולא תמיד הן יהיו תואמו לשלנו.

האם זה הופך אותם באופן אוטומטי ללא מתחשבים?

האם זה הופך אותם באופן אוטומטי ל"לא מסוגלים להבין מה שמדברים אליהם"?
האם משמעות הדבר היא שאנו ‘בלתי נראים’ עבורם?

לא ולא ושוב לא! נכון, שלעתים התשובות תהיינה חיוביות. במקרה כזה, נראה שיש בעיה ביחסים שכדאי לפתור עם איש מקצוע. אם אנחנו מרגישים מנוצלים, נשלטים או בעלי צורך לשלוט (לומר תמיד את המילה האחרונה), אם אנו חשים זלזול, השפלה, או דיכוי (פיזי, או רגשי), בכל תחום שהוא במערכת יחסים שאנו מקיימים עם אדם כלשהו – הנורות האדומות מהבהבות ויש צורך דחוף לטפל בעניין.

כל מערכת יחסים מייצרת גם ‘שקיות זבל’. נכונות לעצור לבדק בית פנימי, תאפשר לבחור את התגובה המתאימה ולטפל בהן בצורה יעילה. הן לא חייבות להסריח! אך הן דורשות התייחסות הולמת אם נרצה לשמור על מערכת היחסים.

אפילוג:

אגב שתיית הקפה שיתפתי את אישי בסיפור הזבל שלי, והרי לפניכם גרסתו שלו:
"ראיתי את השקית. בוודאי, אבל מה שחשבתי היה, שעל-מנת שנוכל להספיק לשתות יחד קפה לפני שאת נוסעת לסופרמרקט, כדאי שארד מהר (לאותה פגישה) ולא אבזבז זמן על לקיחתה. כשאצא שוב, אחרי הקפה, אוריד אותה."

כלומר, שקית הזבל בכלל הושארה במכוון. מתוך מחשבה עלי ולמען הקפה המשותף.
…כמה קרובה הייתי לראות את הדברים בדיוק להיפך.

נשמע מוכר?

אם כן, בואו נזכור שבכל זמן נתון, מול כל "שקית זבל", אנחנו יכולים לבחור לחפש אוצר.

בהצלחה!

תמר צ’יש M.A. – פסיכותרפיסטית מוסמכת, בעלת קליניקה פרטית במרכז כפ"ס וברמת-אביב לטיפול וייעוץ אישי וזוגי מפגשי "טנדו" ייחודיים קצרי מועד לזוגות, הדרכה ממוקדת למטפלים ומחנכים בעבודה עם טכניקות הבעתיות בטיפול ובהוראה.

עובדת בגישה אינטגרטיבית עם דגש על פסיכותרפיה ממוקדת בגישה מערכתית-הוליסטית, הגישה האדלריאנית ושילוב מודלים הבעתיים;

מרצה במכללת רידמן; מנחת קבוצות מוסמכת; יועצת ומנחה בתחום המיני-חברתי (סדנאות, הרצאות וייעוץ אישי); מאמנת מוסמכת; דוברת שפת סימנים ישראלית.
בעלת ניסיון בייעוץ וטיפול רגשי-נפשי לחולי טרשת נפוצה ובני משפחותיהם.

טל’: 052-5054204, מייל: tamarachass@gmail.com

תגובות