אני מאמינה באנרגיה. מאמינה במסר אנרגטי אותו אנחנו שולחים אל היקום והוא בחוכמתו ורגישותו מגיב אלינו בהתאם.
יש רגעים בהם אני מתקפלת אל מול החיים. לא במובן הוותרני של המילה אלא מתוך רצון לצמצם אינטראקציה שלי עם העולם.
בזמנים כאלו אני מתקפלת לגודל זעיר כדי להקטין את שטח הפנים שלי ואז השפשוף עם הבחוץ קטן בהתאם. כשהייתי צעירה (יותר), עשיתי שרירים כנגד המקום הזה אבל השנים לימדו אותי שיש מצבים בהם עדיף להרפות ולא להתנגד. החיים לימדו אותי כשבכל פעם שאני רבה עם המציאות אני מפסידה. תמיד.
בתקופות כאלו אני הופכת להיות כמו הנייד שלי כשהוא מגיע לסוף הסוללה. סוגרת תכניות ומחשיכה מסכים. חוסכת באנרגיה.
ידיים, שפתיים, אוזניים, עיניים, הכל סגור ושמור.
השנה האחרונה הייתה כזו עבורי.
לקח לי זמן לזהות את הלך הרוח אליו נכנסתי ואז התעלמתי, שורפת עוד ממאגרי האנרגיה שלי. אחר-כך הבאתי את התנגדות וחוסר הקבלה (להלן השרירים), שיעמדו לצידי ורק אחרי שכשלו כל אלו, הגיע השחרור. בהתחלה הוא הגיע מתוך עייפות החומר אבל אחר-כך אבל בהמשך גיליתי שזה הדבר הנכון היחיד שעליי לעשות אז שחררתי לחלוטין.
שחררתי ולאחר מכן התקפלתי.
תליתי על עצמי שלט וירטואלי "סגורה לרגל שיפוצים".
זה עבד.
כשאתה מצמצם נקודות מפגש עם העולם, הוא מצמצם אותן איתך.
לא יצרתי מערכות יחסים חדשות והן לא יצרו שום אינטראקציה איתי. לפעמים האדישות הזו של הבחוץ כלפיי עצבנה אותי, איך זה יכול להיות שאין לי חברים חדשים?, איך זה יכול להיות שכאלו שהם חברים, גם אם לא חברי נפש ממעמקים התרחקו, ובעיקר איך זה יכול להיות שאף (אבל אף), גבר לא מתחיל איתי?
ברגע שאחרי, כשיכולתי לענות לעצמי בכנות. הבנתי שזה לא שהפכתי להיות אשת מערות שעירה ותימהונית, אלא שאני שולחת תדר אותו אנשים קולטים ובהתאם נותנים לי את הספייס, לו אני זקוקה מן הסתם.
גיליתי שכשאני עוברת תהליך משמעותי, האנרגיה שיוצאת ממני היא כזו ששומרת על התקיימות התהליך. כשאני במקום שכזה אני לא ממש מודעת למסר אותו אני שולחת אל העולם ולמראית עין הכל מתנהל כרגיל, שומר על נורמליות, אבל רק כלפיי חוץ. זהו זמן בו תת המודע שלי עובד שעות נוספות ודואג לעדכן את הסביבה על מצבי. הוא שומר שכלום לא יפריע או יערער את התהליך העמוק והחשוב.
כשאתה מצמצם נקודות חיכוך עם העולם אתה מגדיל את אלו עם עצמך.
אתה לומד אותך.
הבנתי שיש לי עבודה לעשות אז הפשלתי שרוולים שינסתי מותניים ונכנסתי ברב ראבו של התהליך שלי.
בשנה הזו ברחתי, עליתי, צעקתי, מצאתי, ירדתי, סגרתי, איבדתי, צחקתי, התקרבתי, בכיתי (ואוו, כמה שבכיתי), הבנתי ואז חזרתי.
בהתחלה לא הבנתי שחזרתי. אחרי תקופה של ההוויה הזו, של המפגש האינטימי הזה עם עצמך בכל- כך הרבה רבדים ורמות, אתה לומד לאהוב את זה, את הפשטות הזו של מפגש בינך לבין עצמך. יכולתי להמשיך כך עוד אבל משהו בתדר שלי שוב השתנה, מסמן לעולם שמותר לחזור ולהתקרב וכשהפסקתי להיות שקופה העולם דפק על קופסת הקרטון בה סגרתי עצמי, מקופלת קטן.
בהתחלה לא שמעתי, אחר-כך התעלמתי ולבסוף התרצתי, אז פתחתי חריץ קטן וזה הכניס מלא אור. נלחצתי וסגרתי מיד. הלב שלי דפק מהר. זה היה מפחיד אך שמחת ההתרגשות והציפייה גברו על הפחד אז הרשיתי לעצמי לגנוב עוד הצצה ואחרי שעיניי התרגלו שוב אל האור ראיתי עולם שלם ובעולם הזה הופיעו מלא אפשרויות ושמחה ואהבה והצלחות ונשים מדהימות וגברים, כן, יש אפילו גברים בעולם הזה ואני כבר לא שקופה ומשהו באנרגיה שלי התחזק ועומד על קרקע יציבה וזה עובר מאוד מדויק.
אז נכון, אחרי תקופה לא מועטה בה הייתי מקופלת בתוך קופסא זה לא פשוט למתוח את איבריי למלוא אורכם, אבל נשבעת לכם שזה מרגיש נפלא.
העולם הזה נראה אחרת ולא כי משהו השתנה בו אלא כי אני תיקנתי כל-כך הרבה דברים בי.
דומה מושך דומה והשמחה הזו שגרה לי עכשיו בלב יכולה להתחבר לאנשים שיש להם את אותה שמחה בפנים.
אין לי מושג מה צופן לי הקיום הזה, אבל היום אני יודעת ללא כל צל של ספק שאני הולכת למצות אותו עד תום ולעשות את הכי טוב שיש לי.
אז כן השבוע הטור שלי אופטימי, מאוד אופטימי כי הוא מורכב מניצחון ולא כזה שניתן למדוד בהישגים, תוצאות או חומר אלא ניצחון פנימי, רוחני, אנרגטי.
ניצחון האופטימיות על פני כחות הרשע הפאסימיים וזהו ניצחון אותו אף אחד לא יכול לקחת ממני כי הוא כולו שלי ואם תבוא עוד תקופה שכזו שתאלץ אותי להתקפל אל מול החיים אז אוציא את הקופסא הפרטית שלי ואכנס לתוכה בשמחה כי אני כבר יודעת לצאת ממנה מנצחת.
" יש לי סיכוי להינצל אני יודע
אני אוכל להתעורר להתפכח
אני אוכל עוד לדבר באהבה
על עצמי ועל העיר ועל אישה" אביתר בנאי
שנזכה לדעת שאנחנו מנצחים
שתהיה שבת של התקרבות
