אין דבר יותר מתסכל מאשר להסתכל על כל השפע שיש בחייך ועדיין להרגיש עצבות

כשהייתי ילדה היו לי משקפיים. לא כאלו מגניבות שעשו אותי קולית, אלא דווקא מהז’אנר הידוע כ”תחתיות של ערק”. אומנם זה לא השאיר בי שריטות (לא כאלו משמעותיות לפחות), אבל הן גרמו לי לשנוא את פורים.

רופאה, אינדיאנית, נסיכה, שוטרת, כולן אותן גרסה משקפופרית שלי.

השנים עברו ואני החלפתי את משקפי הראיה שלי בעדשות וכבר לא נראיתי כמו האחות האבודה של חכם חנוכה ועדיין, פורים לא הפך לחג החגים עבורי.

בשנים האחרונות שמתי לב שזה לא רק שאינני מתחברת לחג הזה אלא שהוא גורם לי לתחושה חזקה של חוסר נוחות ומכיוון שאני טיפוס חופר התחלתי לבדוק מה הקטע שלי עם פורים.
אני לא אישה דתייה ולא מאמינה שיש קשר בין המצוות לרוח ולאלוהים. אני מלאה באמונה עמוקה והרוח עבורי מתקיימת בשדות הפתוחים של בחירה אישית בין טוב לרע. אני מעדיפה להיות במקומות בהם אני צריכה לבחור להיות בינתית ולא כי הוכתב לי. אני חייבת להבין את ההגיון העומד מאחורי כל דבר בכדי לקיים אותו אבל אני גם מספיק כנה עם עצמי כדי להבחין מתי אני מתנגדת מתוך חוסר הסכמה או רק מתוך קושי אישי איתו אני עוטפת את הכול בעטיפת החירטוט המוכרת של אני אישה אינדיבידואלית ואתם לא מחליטים עליי.
שמחה תמיד הייתה עניין מורכב עבורי. פעם נהגתי לחשוב ששמחה היא תוצר של משהו חיצוני, משהו שאשיג או מצב שכשאגיע אליו אהיה שמחה. מהמקום הזה פיתחתי שאיפות להגיע למקומות הנקראים בשפה האימונית אבני דרך אותן סימנתי על מפת חיי. נקודות שכשאגיע אליהן יביאו שמחה לחיי. התמסרתי כל כולי להגשמת רצונות אלו והצלחתי.

כל מה שחלמתי היה שלי אבל עדיין לא הייתי בשמחה, לא לאורך זמן ולא לעומק.
אין דבר יותר מתסכל מאשר להסתכל על כל השפע שיש בחייך ועדיין להרגיש עצבות.

הרגשתי כפוית טובה כלפיי הכול וכולם ובעיקר לא הצלחתי להבין איך זה יכול להיות? הרי הייתי בטוחה בימים הקשים, העצובים שאם רק יהיו לי אותם דברים אהיה הכי שמחה בעולם, אז איך זה יכול להיות שאותה תוגה עדיין שזורה בי ומסרבת לעזוב?

כשחושבים על פורים המשפט הראשון שעולה לראש הוא:

" משנכנס אדר מרבין בשמחה "

פורים זה חג בו המצווה היא להיות בשמחה. מצווה שהפגישה אותי במידי עם מעיין העצבות הפרטי שלי מה שהפך אותו לחג לא רצוי במיוחד עבורי.

ברגע שהבנתי את זה הדברים הפכו יותר ברורים, גם אם לא הפכו פשוטים ליישום עצם הידיעה לאיזה כיוון עליי לחתור הקלה עליי.
בכדי לפגוש את השמחה שלי עליי להיכנס פנימה ולעשות עבודה. עבודת ניקוי.

הבנתי שאף גורם חיצוני לא יכול להיות זה שיפגיש אותי עם השמחה, לפחות לא בצורה העמוקה, העצמאית והבריאה שלה. מה שנקרא אין ארוחות חינם. בשביל שקט פנימי שמזין את השמחה אני צריכה לפגוש את כל הפחדים שלי.
אתם יודעים מה קורה כשאתם מוכנים לפגוש את הפחדים הכי עמוקים שלכם? הם מגיעים.

אחד אחרי השני הם הגיעו כל פעם לובשים תחפושת אחרת, מנסים להתחבא בצורה כזו או אחרת ואני עמדתי מולם כשההבנה שהם אלו המפרידים ביני לבין שמחה מהותית נתנה לי את הכוח לעשות אחרת מולם. הקרובים אליי לא תמיד הבינו את הצורך הזה שלי והמון פעמים ניסו להניא אותי אך אני ידעתי שאני חייבת להמשיך כי מעבר לכל אותן חומות, קליפות, דפוסים ופחדים נמצא מעיין נובע של שמחה אמיתית, כזו שאינה זקוקה לדבר כדי להתקיים. שמחה פשוטה נקייה וראשונית החיה בתוך כולנו.

עשיתי ועודני עושה (זוהי עבודת חיים), את מלאכת הבירור הזה.יום אחר יום, פעם אחר פעם אני מפרידה את העיקר מהתפל, את הדפוסים אותם למדתי בתור ילדה מהאישה שאני כיום ובוחרת שוב ושוב להיות שמחה ויהי מה.

עוד פורים מגיע ואני מרגישה את חודש אדר העומד בפתח ונפשי כבר לא מתקפלת למולו והקושי היחיד אותו אני פוגשת הוא להחליט למה אתחפש במסיבת פורים אליה הוזמנתי ואם שמחה היא המצווה שעלינו לקיים בחודש זה אז אני מוכנה להיות אפילו אדוקה.

" המטרה בחיים היא להיות מאושרים" – דלאי למה.
שנזכה להיות מבינים.
שתהיה שבת של גשם בחוץ ושמש בפנים.

תגובות