ספר “שמות” זכה לשמו בפי חז”ל כניגוד והשלמה לספר “בראשית”. בספר בראשית התעסק ה’ בבריאה “ויהי אור” בעולמו. בספר שמות יצאו ישראל מאפלה לאורה. רמב”ן כינה את ספר שמות בשם “ספר הגאולה” , על שום גאולת בני ישראל משיעבוד ומטומאת מצרים:”… ואחרי שהשלים היצירה, התחיל ספר אחר… בענין הגלות הראשון… ובגאולה ממנו… והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו. וכשיצאו ממצרים, אף על פי שיצאו מבית עבדים, עדיין יחשבו גולים כי היו בארץ לא להם, נבוכים במדבר, וכשבאו אל הר סיני, ועשו המשכן…. ואז נחשבו גאולים”. בספר שמות מתגבש הלאום דרך ארבעה לשונות של גאולה, שגולת כותרתן היא “והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אתה לאברהם ליצחק וליעקב, ונתתי אותה לכם מורשה אני ה'”. ריה”ל ראה בארץ ישראל כוח עזר לתכלית הבריאה כולה. לדעתו, שגשוגה המלא והרוחני של האומהייתכן, רק בהיות העם בארצו-“… לא יתכן לסגולה הזאת להגיעאל העניין האלוקי בבלעדי המקום הזה…”[ספר הכוזרי, מאמר ב’ , פסקה 12-11]. [פרשה ארץ ישראלית, דרוק ישראל חיים].
